המלחמה אינה בלתי נמנעת, אלא אם אתה בנימין נתניהו
21.3.2026
המלחמה אינה בלתי נמנעת, אלא אם אתה בנימין נתניהו
ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר בעקביות במלחמה על פני דיפלומטיה, ובמיוחד בכל הנוגע לסכסוך עם איראן.
העדפתו של נתניהו לעימות צבאי על פני מעורבות דיפלומטית אינה התפתחות חדשה, אלא תפיסה אסטרטגית שהתגבשה במשך עשרות שנים. גישה זו מיוחסת לעתים קרובות למסמך מדיניות משנת 1996 שכותרתו “A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm” (”ניתוק ברור: אסטרטגיה חדשה לאבטחת הממלכה”), שהוכן עבור נתניהו על ידי קבוצה של אסטרטגים ניאו-שמרנים אמריקאים. לפי הדיווחים, המסמך טען שישראל צריכה לנטוש את מסגרת הדיפלומטיה המסורתית של “ארץ תמורת שלום” ובמקום זאת לנקוט באסטרטגיה של פיצול אזורי – החלשה או הסרה של משטרים עוינים במקומות כמו עיראק וסוריה כדי לארגן מחדש את המזרח התיכון לטובת ישראל. זהו המעבר מארץ תמורת שלום ל”הרס יצירתי”.
המלחמה המשותפת הזו של ארה”ב וישראל נגד איראן אינה מלחמת הכרח; היא השיא של חזונו ארוך השנים של נתניהו. והכי חשוב לנתניהו הוא שכל זה חלק מקו החיים הפוליטי שלו, לא שער לשלום. טענותיו לפני מלחמת 12 הימים ביוני היו תמיד שאיראן מהווה איום קיומי על ישראל. לאחר המלחמה בת 12 הימים, טענותיו הרעשניות שלו ושל טראמפ היו על ניצחון בקנה מידה גדול והשמדת תכניות הגרעין והטילים האיראניות. שניהם הציגו את המלחמה כמכה מכרעת לאיום האיראני לעתיד הנראה לעין. דבריו המדויקים של נתניהו היו שכינה את ההישגים של אותם 12 ימים “ניצחון היסטורי” ש”יעמוד לדורות”. אני מבינה שהפרספקטיבה של נתניהו על זמן שונה מאוד משלי. שמונה חודשים אולי הם דורות עבור יתוש, אבל לא עבורנו.
זה נעשה ברור מדי שההצהרות של שני ה”מנהיגים” האלה לא רק שהיו מוגזמות ביותר, אלא היו שקרים גמורים.
“נשיא ארה”ב דונלד טראמפ אינו מתקשה להמציא מציאות מדומה, להפיץ הערכות חסרות בסיס, לשקר ואז לבצע סלטה כדי לחזור בו מכל הצהרותיו, דבריו וכזביו. הוא הוכיח זאת לפני המלחמה עם איראן ביוני 2025 וממשיך להוכיח זאת שוב ושוב מאז תחילת המלחמה הנוכחית נגד איראן, שהיום מציינת את יומה השלושה-עשר ללא סוף באופק”. (https://www.the7eye.org.il/579247)
ראש הממשלה בנימין נתניהו גם כן מוביל את הציבור הישראלי אל אשליה שווא, אבל האשליה שלו מתקבלת באופן שונה מאוד בישראל מאשר האשליה והשקרים של טראמפ בארה”ב ובעולם.
כקו חיים פוליטי, בעקבות מתקפת חמאס ההרסנית ב-7 באוקטובר 2023, והמלחמה לאחר מכן בעזה – שפגעה בתדמיתה הבינלאומית של ישראל והותירה בעיות ביטחוניות לא פתורות – המלחמה עם איראן משמשת את נתניהו להסטת השיח הלאומי. היא מאפשרת לנתניהו להסיט את תשומת הלב הציבורית הרחק מכישלונות 7 באוקטובר, המשבר המתמשך בעזה, ומשפטי השחיתות שלו, ובחזרה לשטח הרגשי והפוליטי שבו הוא מרגיש חזק ביותר: התמודדות עם אויב “קיומי” איראני. בנאומיו המוקלטים לציבור ובמה שמכונה מסיבות העיתונאים שלו עם ערוצי חדשות זרים, הוא מתפאר בהצלחות המדהימות של חיל האוויר בטיסותיהם הבלתי פוסקות לאיראן כאילו הוא עצמו נמצא בתא הטייס. עם זאת, אף אחת מההערכות שלו ושל משרד הביטחון לגבי משך המלחמה לא הייתה נכונה (כלומר ההצלחות האמיתיות שהוא הכי זקוק להן לקמפיין הבחירות שלו). בכל פעם שבכירי צבא או נתניהו ושר הביטחון הכלבלב שלו ישראל כ”ץ נושאים דברים על אורך המלחמה, ההערכות מתארכות והולכות.
המלחמה משמשת להרחקת קולות מתנגדים מהמרחב הציבורי. שלא כמו בשנים 2010 ו-2011, כאשר בכירי מערכת הביטחון דיווחו כי התנגדו לתקיפה במתקני הגרעין של איראן, נתניהו מתמודד כעת עם מעט התנגדות פנימית. הוא הקיף את עצמו בנאמנים ואידיאולוגים שאינם מאתגרים את העדפתו לפעולה צבאית על פני דיפלומטיה, מה שמבטיח שדרכו למלחמה לא נתקלה במכשולים. בנוסף, רוב האופוזיציה משרתת אותו היטב בכך שהיא מציגה תמיכה ‘פטריוטית’ במדינה במלחמה ובחיילינו הן באוויר והן ביבשה. נראה שהם מאמינים שהבעת התנגדות לבחירה המתמדת של נתניהו במלחמה תתפרש כהתנגדות לצה”ל ולכן כנגד טובת המדינה ברמתה הבסיסית ביותר. יש כמה יוצאי דופן בולטים בהצהרות של יאיר לפיד, יאיר גולן וגדי איזנקוט. ההצהרות הנבזיות ביותר היו של המהפכן בני גנץ, שעדיין רואה שותפות עם נתניהו כאפשרית למרות כל הבטחותיו מאז נכנס לזירה הפוליטית.
כדי לגייס את הקואליציה הימנית-דתית-לאומנית שלו ואת התלות במפלגות החרדיות, נתניהו ממסגר יותר ויותר את המלחמה במונחים תנ”כיים. הוא השווה את ההנהגה האיראנית המודרנית לנבל הפרסי הקדום המן ממגילת אסתר, והפעיל את דוקטרינת “עמלק”, הממסגרת את האויב כחסר תקנה ודורשת “ניצחון מוחלט”. אנליסטים גיאופוליטיים מזהירים כי על ידי מסגור מלחמה מודרנית כנבואה דתית, נתניהו הופך כמעט לבלתי אפשריים רמפות דיפלומטיות, שכן פשרה נתפסת ככישלון תיאולוגי. זו אינה בעיה עבור נתניהו, שכן רמפות דיפלומטיות אינן בסגנונו. לא משנה מתי המלחמה תסתיים או באילו נסיבות, נתניהו ינסה לשלוט בנרטיב ולהכריז על הצלחותיו וכיצד רק הוא יכול היה להשיג את העליונות והניצחון על האויב הקיומי הזה.
מדינות המפרץ, ובמיוחד ערב הסעודית, הבהירו מאוד שנורמליזציה עם ישראל מותנית בנתיב ברור ואמיתי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נתניהו שוב עובד קשה כדי להעביר בריתות יחד עם דחיית דיפלומטיה אמיתית.
מאמציו הדיפלומטיים של נתניהו התמקדו בבניית ברית נגד איראן ושלוחותיה, במקום לנהל דיפלומטיה ישירה עם יריבים. אף אחד לא מציע שישראל תוכל לנהל דיפלומטיה ישירה עם איראן, אבל אחרים יכלו. כמו כן, דיפלומטיה עם שאר מדינות הברית נגד איראן יכלה להתקדם רק עם נתיב לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. נתניהו בילה את כל הקריירה הפוליטית שלו בוודאות שאין שום תנועה בחזית זו, ודחף את הרעיון המוטעה שבניית ברית אנטי-איראנית זו מספיקה כדי להביא את מדינות המפרץ להצטרף לישראל ולהשאיר את הפלסטינים מאחור.
בתחילת 2026, נתניהו חשף חזון ל”הקסגון” של בריתות, הכולל את הודו, יוון, קפריסין, ומספר מדינות ערביות ואפריקאיות. המטרה המפורשת של גוש זה היא להתמודד עם מה שהוא מכנה “ציר הרדיקלים השיעים” (בהובלת איראן) ו”ציר רדיקלי סוני מתהווה”. אסטרטגיה זו מסתמכת על בידוד אויבים באמצעות גושים צבאיים וכלכליים במקום לנהל איתם משא ומתן. שנתיים של מלחמה מאז 7 באוקטובר הביאו הרס וחורבן עצומים לעזה, לדרום לבנון, לשכונות שלמות בביירות ולהרס חלקי של אזורים בגדה המערבית. מידת ההרס כוונה על ידי נתניהו והכוח הזה עלה לראשו יותר מתמיד. הוא חדור המחשבה שעוצמתה של ישראל עליונה ולכן חשובה יותר מכל דיפלומטיה. למעשה, היא מחליפה דיפלומטיה וצריכה לשמש אזהרה ותזכורת לכולנו לכוחנו ושעדיף לקיים עמנו יחסים טובים מאשר לא.
למלחמה הזו יש השלכות משמעותיות על הדיפלומטיה. בעוד שאחת המטרות המוצהרות של המלחמה הנוכחית היא ליצור תנאים לשלום, ניתן בהחלט לטעון שהאסטרטגיה עצמה מערערת אותו. נתניהו העביר בעקביות הזדמנויות לפתרונות משא ומתן, מתוך אמונה שדומיננטיות צבאית יכולה להפוך לביטחון בר קיימא – אמונה שגויה לחלוטין, שכן היא מבלבלת הסלמה טקטית עם סדר אזורי בר קיימא.
העלויות ארוכות הטווח של מלחמה זו הן רבות. למרות הרווחים הפוליטיים הנתפסים של נתניהו בטווח הקצר בבית, ההשלכות ארוכות הטווח של בחירת מלחמה על פני דיפלומטיה הולכות ומצטברות. הסכסוך חשף את ארה”ב ובעלות בריתה במפרץ לסיכונים משמעותיים, ויש סימנים גוברים לשחיקה בתמיכה הבינלאומית בישראל, בעוד שהתחלנו את המלחמה הזו כבר עם תמיכה שחוקה מאוד. אנליסטים מצביעים על שינוי דרמטי בדעת הקהל בארה”ב, כאשר יותר אמריקאים מזדהים כעת עם פלסטינים מאשר עם ישראל – מגמה המיוחסת במידה רבה למדיניות שננקטה תחת מנהיגותו של נתניהו.
האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו תמיד הסתמכה על אמונתו ב”זיכרון ציבורי קצר”. אמונה זו נתמכת היטב בהתנהלותו הפוליטית, במיוחד בעקבות מתקפת 7 באוקטובר 2023.
הליבה של אסטרטגיה זו כוללת הסטת תשומת הלב הציבורית הרחק מכישלונות קטסטרופליים ולעבר הצלחות נתפסות, ובכך איפוס הנרטיב הפוליטי לפני בחירות. במה שנחשב לסוף מלחמת אוקטובר, הוא השתמש בהצלחות צה”ל נגד חיזבאללה כדי לקדם את רעיונותיו לניצחון מוחלט. הוא עשה את אותו הדבר לאורך השנה השנייה נגד חמאס, במיוחד עם חיסול ההנהגה הבכירה והבינונית של שני ארגוני הטרור.
האסטרטגיה מבוססת על שתי טקטיקות מובחנות וקשורות זו בזו: הטלת אחריות ובניית נרטיב ניצחון. במשך שנתיים וחצי, נתניהו סירב לקחת כל אחריות אישית על כל הכישלונות שהובילו ל-7 באוקטובר ועדיין מונע את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שבוודאי תמצא אותו אחראי, נושא באחריות ואשם בהרבה ממה שהוביל ל-7 באוקטובר ובניהול הכושל של המלחמה והניהול המכוון של משבר החטופים. רבים אחרים מחוץ לממשלתו התפטרו ולקחו אחריות פומבית כולל ראש המטה הכללי וראש אמ”ן, ראש השב”כ ורבים אחרים. האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו, מה-8 באוקטובר ואילך, הייתה להטיל את כל האשמה על הממסד הצבאי והמודיעיני.
גם מה-8 באוקטובר, כאשר המלחמה בעזה נמשכת ללא סוף וללא אסטרטגיה, נתניהו תפס זירה חדשה כדי לבנות מחדש את תדמיתו: הסכסוך עם איראן, אותו הוא מקדם כבר עשרות שנים. כבר כתבתי לעיל על טענותיו הריקות והמתרברבות לניצחון מיוני 2025. הוא לא רוצה לעשות את אותה טעות, ולכן החזרה הזו למלחמה עם איראן מציבה מטרות כנקודות נעות, וכמו כל דבר שנתניהו נוגע בו, חוסר אסטרטגיה מוחלט.
מטרתו האולטימטיבית של נתניהו היא לפתוח דף חדש ולגרום לציבור לאמץ שוב את זיכרונו הקצר, לזכור רק את הצלחותיו במערכה האיראנית, שהיא שם נרדף לקמפיין הבחירות שלו. בעקבות מלחמת 12 הימים והצהרותיו המוגזמות על הצלחה, הוא שוב נתפס כמועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה, ותקוותו הגדולה ביותר היא להחזיר לעצמו את הכינוי שהעניק לעצמו, “מר ביטחון”, אותו טיפח במשך עשרות שנים, במקום האיש שבתקופתו אירע 7 באוקטובר.
יש לנו ציבור מפולג מאוד. בסופו של דבר, הבוחרים הישראלים מתחלקים לארבעה מחנות: אלה המתנגדים נחרצות לנתניהו, תומכיו הנאמנים, החרדים שרובם מצביעים לפי הוראות מנהיגותם הרבנית (המאמינים ורואים שהם מקבלים מנתניהו הרבה יותר מאשר מכל אחד אחר), וקבוצת נדנדה מכרעת שמאשימה אותו ב-7 באוקטובר אך עדיין עשויה להצביע עבורו בשל חששות ביטחוניים. האסטרטגיה שלו מכוונת ישירות לקבוצה האחרונה הזו, בהימור שהזיכרון של הכישלון ידעך או יגבר על הפחד מהחלופות.
אסור לאפשר לציבור הישראלי לוותר על זיכרונות 7 באוקטובר והשנתיים הנוראות שבאו לאחר מכן, ויש להזכיר לו מדי יום שנתניהו הוא זה שסלל את הדרך ליום הנורא בתולדות מדינת ישראל וליום הנורא ביותר לעם היהודי מאז השואה. למרות העובדה שנתניהו הפך למנהיג המסוכן ביותר לישראל מישראל, הדבר הולך לאיבוד בתוך הנרטיב המעוות של נתניהו. הוא הצליח להטביע במוחם של ישראלים רבים מדי שאין אלטרנטיבה לנתניהו לביטחונה של ישראל. העובדות של שנתיים וחצי האחרונות הוכיחו את ההיפך, אבל הנרטיב שלו כל כך עמוק עד שהוא מצליח להסתיר את האמת. נתניהו הוא האפשרות הגרועה ביותר לביטחונה של ישראל, עכשיו ולעתידנו.