הבסת חיזבאללה אינה עניין של השמדת הטילים שלהם
14.3.2026
הבסת חיזבאללה אינה עניין של השמדת הטילים שלהם
בתום מלחמת אוקטובר, נתניהו הצהיר באומץ כי חיזבאללה הובס, המבנה שלו חוסל והנהגתו נחלשה עד כדי חוסר יעילות. הוא הבטיח שתושבי הצפון יוכלו לחיות בביטחון ובבטחה. לאורך כל המלחמה, הוא פעל באגרסיביות כדי לנסות ולזכות מחדש בכינוי שעצמו דבק בו, “מר ביטחון”. אולם, כל מי שמסתכל מעבר להצהרותיו הרמות יראה הגזמות מוחלטות ושקרים.
נתניהו אמר את אותם הדברים על חמאס, לא רק בתום מלחמת אוקטובר אלא גם בתום כל מבצע צבאי גדול בעזה: עופרת יצוקה ב-2008-2009, עמוד ענן ב-2012, צוק איתן ב-2014, שומר חומות ב-2021 ובמבצעים קטנים יותר בין לבין.
אז מה הביאו לנו כל המבצעים, המלחמות וההצהרות הרמות של נתניהו? חמאס עדיין בשלטון בעזה ומתחזק מיום ליום למרות האוכלוסייה שמייחלת שלא יהיה שם אך חסרת אונים לעצור אותו, וחיזבאללה עדיין חזק מספיק כדי לשגר כמות עדירה של רקטות, כטב”מים מתפוצצים וטרור על צפון ישראל בשבועות האחרונים.
ממש ריסקנו את עזה, הרסנו חלקים עצומים מדרום לבנון ורבעים שלמים בביירות ומקומות נוספים. השמדנו אלפי משגרי טילים ורקטות, מחסני תחמושת ומתקני ייצור, מאות קילומטרים של מנהרות, חיסלנו כמעט את כל ההנהגה הבכירה והבינונית, ובכל זאת, האויבים הללו, המחויבים להשמדתה המוחלטת של ישראל, עדיין עומדים איתנים ומשיבים לעצמם את כוחם ואת שורותיהם.
זה מוביל לשאלות הגדולות: מה השתבש? איך הם עדיין כאן ובועטים חזק? מה פספסנו?
והנה התשובות הגדולות: בשום מקום לא סיפקה ההנהגה שלנו (נתניהו) יעדים ואסטרטגיות אמיתיות (סטטוס קוו בכל שנותיו כראש ממשלה), אין תכנון יציאה, אין קביעה של “משימה הושלמה”, אין תוכנית או אפילו דיון על “היום שאחרי”, והפריט הבולט ביותר שחסר בכל אג’נדה של נתניהו – אין פתרונות דיפלומטיים.
ללא פתרונות דיפלומטיים, מלחמה היא מעגל מובטח.
ברור לחלוטין שנתניהו יודע רק לומר “לא”. לא למדינה פלסטינית, לא לשיחות על “היום שאחרי”, לא לרשות הפלסטינית, לא לכל מה שנראה כמו דיפלומטיה לסיום הסכסוך.
כל כך ברור שאין לו ולו עצם אסטרטגית אחת בגופו, כך הוא חסר כל יכולת לדיפלומטיה. הוא חושב ופעל לפי שהדיפלומטיה היחידה שנדרשת היא היכולת הגדולה שלו לדבר אנגלית כמו אמריקאי ולטפח את האגו של חברו הטוב טראמפ.
דיפלומטיה היא כלי המשמש מנהיגים בעלי חזון ומטרות כדי לשפר את חיי עמם. אין מסרים דיפלומטיים האומרים שלעולם נחיה על חרבנו, כפי שצוטט נתניהו אינספור פעמים.
דיפלומטיה באה מתוך הכרה שיש לתת ולקחת, פשרות, ויתור של כל צד על דברים בעלי ערך מסוים תמורת השגה משותפת של דברים בעלי ערך רב הרבה יותר.
כתוצאה מהמסירות והאהבה לישראל שהודגמו על ידי אותם טייסים שנתניהו השמיץ בקביעות במהלך ההפגנות נגד הממשלה וההפיכה המשפטית, הוא איפשר למלחמה להפוך לתחליף הקל והנוח לדיפלומטיה. מלחמה אינה תחליף לדיפלומטיה. היא צריכה לשמש לעולם רק כמוצא אחרון וככלי המוביל לדיפלומטיה. מלחמה מוקדשת להרס ולמוות. דיפלומטיה מוקדשת לבנייה ולחיים. ובכל זאת, נתניהו בוחר בראשונה ומאלץ את כולנו לחיות עם הצבע האדום התמידי והאזעקות של טילים, רקטות וכטב”מים מתפוצצים. הוא יודע שלמעלה משליש מהאוכלוסייה אין מקלטים הולמים, וכי קשישים ואנשים עם מוגבלות נשארים מאחור, כחומר בערה להרס שלו. אנחנו, בישראל, ברי המזל שיש לנו הגנה אווירית מעולה. אבל האזרחים בצד השני חסרי כל. כן, ממשלותיהם אשמות בכך, אבל זו הממשלה שלנו שגורמת לנזק ולמוות, לא רק של מנהיגי האויב אלא של האוכלוסייה שהם גם אויביהם של אויבינו.
רק במלחמה האחרונה, אלו ההזדמנויות הדיפלומטיות העיקריות שהתעלמו מהן במקרה הטוב, ורוסקו במקרה הרע. עזה, סוריה, לבנון, הגדה המערבית – כולן היו הזדמנויות מבשילות מול עינינו. ובכל זאת, לממשלה הזו אין שר אחד בעל מחשבה או נטייה דיפלומטית.
לפני מלחמת אוקטובר, נתניהו הכריז ללא הרף כי הוא יכול להתקבל על שטיחים אדומים ברחבי העולם. היה שם המון רעש וצלצולים אבל מעט מאוד תוכן וכמעט ללא הישגים דיפלומטיים. ההתקדמות הדיפלומטית היחידה שהושגה בכל שנות נתניהו היו אלה שנמסרו לנו על ידי טראמפ במסגרת הסכמי אברהם. העובדה המעניינת לגבי כל המדינות שהן כיום חלק מהסכמים אלה היא שכבר היו להן יחסים שקטים עם ישראל, כולל נציגויות סחר ששימשו גם כמעין שגרירויות או קונסוליות לא רשמיות. והדבר החשוב ביותר הוא שמעולם לא היינו במלחמה עם אף אחת מהמדינות הללו. אלו הסכמי נורמליזציה, לא הסכמי שלום. לא צריך ואין הסכמי שלום עם מדינות שאינך נתון עמן במצב מלחמה.
עם המדינות שכן יש לנו הסכמי שלום בפועל, פעולותיו של נתניהו בשנתיים האחרונות (כמו גם פעמים רבות לאורך השנים) סיכנו את השלום עם מצרים וירדן. הסכמי שלום אלו הושגו באמצעות דיפלומטיה של מנהיגים אמיתיים, בגין ורבין.
סוריה גירשה את הדיקטטור המושחת ורוצח ההמונים אסד, ומנהיגה החדש, א-שרע, חייל דאעש לשעבר, כמעט הושיט יד לישראל לכינון הסכמי נורמליזציה שיכולים להוביל להסכמי שלום ממשיים. במקום לפתוח ערוצים חשאיים עם סוריה, שרים, החל מהפוליטיקאי הקטן והבלתי כשיר המכהן כשר החוץ שלנו, שר החוץ סער, השמיצו את ההנהגה החדשה והוציאו אזהרות למדינות המערב שלא לקיים קשר עם א-שרע בטענות שהוא עדיין קיצוני דאעש. רק בלחץ ארצות הברית שוב, ישראל נכנסה לדיונים ביטחוניים עם סוריה בהובלת ארה”ב, שעדיין לא נשאו פרי בשל הקו הנוקשה והלוחמני המתמשך של נתניהו.
לבנון הייתה בעמדה אופטימלית לדיפלומטיה בתום מלחמת אוקטובר. חיזבאללה היה מוחלש פוליטית ומורלית. העם הלבנוני מאס בהם, החל מפיצוץ נמל ביירות שהרג 218 בני אדם ב-2020 ויוחס באופן נרחב לחיזבאללה שהחזיק שם כמויות עצומות של חומרי נפץ. הבעיות בלבנון היו ממשלה חלשה וצבא כמעט לא מתפקד. עם בחירתו של ג’וזף עאון לנשיא ונוואף סלאם לראש ממשלה, חל שינוי משמעותי ביציבות הממשלה ובתוכניותיה להפוך לכוח הפוליטי והצבאי היחיד בלבנון. הם באמת רוצים שחיזבאללה יפזר לחלוטין את נשקו ויחדל מלהיות כוח צבאי בלבנון. לשם כך, עליהם לבנות מחדש את הצבא ואת מנגנוני הביטחון, ולצורך זה הם זקוקים למשאבים כספיים מבחוץ, כמו ממדינות המפרץ. ישראל בקושי נתנה להם הזדמנות להתחיל בשיפוץ המקיף הזה ולא עודדה את ההשקעה הנחוצה ממדינות המפרץ שהיו מוכנות לעזור. מדינות המפרץ לא רוצות להשקיע יותר כסף במה שישראל עומדת להרוס שוב.
עזה – לפני המלחמה, הסקר המקוון האנונימי האחרון הראה פחות מ-16% תמיכה בחמאס. גם אז, רוב האנשים רצו להשליך מעליהם את עולה של ממשלת חמאס הקיצונית והמדכאת. התמיכה בחמאס קמלה לכמעט אפס כתוצאה מהמלחמה וההרס. הם מאשימים את חמאס יותר מאשר את ישראל בנכבה השנייה שלהם (הראשונה הייתה ב-1948).
גם היום, נתניהו מסרב לקבל תוכנית אמיתית ל”יום שאחרי” בעזה. תוכנית 20 הנקודות של טראמפ נכפתה עליו ולא הייתה לו ברירה אלא לקבל אותה. עם זאת, הוא עושה כל שביכולתו כדי לסכל אותה או להאט אותה לכדי זחילה, כדי להימנע מכל דיון עתידי על מדינה פלסטינית. המלחמה הזו עזרה לו להסיט את תשומת הלב מעזה על ידי הורדתה מהכותרות לחלוטין וממוחם של כל מי שדיבר עליה קודם. תוכנית 20 הנקודות היא הזדמנות אמיתית לעצב מחדש את עזה, ולהתחיל בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובעתידו של המזרח התיכון כולו.
ה”לא” של נתניהו ממשיך להיות המנטרה שלו. לא למעורבות הרשות הפלסטינית, לא לכל מי שקשור לרש”פ, ולא לדיאלוג ישיר עם הרש”פ או עם ממשלת המעבר הטכנוקרטית בעזה. בקיצור, אין דיפלומטיה לגבי עתיד עזה, הגדה המערבית או הסכסוך.
הגדה המערבית – נתניהו עסק בכל הקריירה שלו בהחלשת הרשות הפלסטינית ובחיזוק חמאס, כדי שיוכל תמיד לומר שהרש”פ חלשה ולכן אינה שותפה לשלום, ושחמאס חזק מספיק כדי שיוכל לטעון שהרש”פ אינה מייצגת את העם הפלסטיני וחמאס רק רוצה בהשמדת ישראל (וזה נכון). על ידי עיכוב כספי המיסים שישראל גובה עבור הרש”פ ואשר היא חייבת חוקית להעביר לרש”פ, נתניהו ושר האוצר הבלתי כשיר שלו כמעט פשטו את הרגל של הרש”פ, מה שמנע מהם לשמור על כוחות הביטחון שלהם בערים המרכזיות. זה הוביל להשתלטות חמאס והג’יהאד האסלאמי הקיצוניים על הערים. במקום לעזור לרש”פ להשיג שליטה מחדש בערים אלו, נתניהו הכניס את צה”ל פעמים רבות כדי להרוג ולהרוס ולחקות את החורבן של עזה. דיפלומטיה בנוגע לפלסטינים בגדה ובכל מקום אחר סוכלה בכל דרך על ידי נתניהו.
כל עמדותיו הלא-דיפלומטיות מבטיחות את העתיד שהכריז עליו שוב ושוב, כי גורלנו הוא לחיות לעולם על חרבנו.
דיפלומטיה מתחילה בנכונות לדבר. דיבור אינו עולה דבר לאף צד מלבד מחיר פוליטי אפשרי. רק פוליטיקאים חלשים וקטנים שוקלים את המחיר הפוליטי מול היתרונות הפוטנציאליים של שיחות מוצלחות. נכונות לדבר מראה על פתיחות ומוכנות לפתרונות דיפלומטיים שמטרתם לשבור את מעגל המלחמות. כל מי שמאמין שנכונות לדבר מעידה על חולשה, מסתכל רק על המחיר הפוליטי; אלו הם הפוליטיקאים החלשים שלעולם לא צריכים להיות מנהיגינו. מנהיג שלא ישקול דיפלומטיה אינו מנהיג שאנו צריכים לעתידנו. הנזק שהיעדר הדיפלומטיה הביא עלינו בכל שנות נתניהו חייב להיפסק. עלינו להיכנס לעידן חדש שבו מלחמה אינה הבחירה הראשונה. שליחת צעירינו להילחם ולמות אינה גורלנו. כל אם ואב, בלידת ילדיהם, איחלו והתפללו שעד שיהיו בני 18, לא יהיה צורך בהם כחיילים. זה מעסיק את מחשבתם של הורים במשך דורות. היו לנו מנהיגים שעשו בחירות אמיצות כדי לקרב את החלום הזה למציאות, אבל מנהיגים אלה כבר מזמן אינם. הגיע הזמן למנהיגים חדשים הרואים בחלום זה את מטרתם החשובה ביותר, לרצות בשלום לעמם לדורות הבאים. עלינו להיפרד לעד מאלה שגוזרים עלינו “לחיות לעולם על חרבנו”. נתניהו הוא העבר. אין לו חזון, אין לו אסטרטגיה, אין לו דיפלומטיה, ואין לו תקווה להציע לאומה העייפה והשחוקה ממלחמות. עלינו לוודא שהוא יהפוך במהרה לחלק מספרי ההיסטוריה שלנו, ולא חלק מעתידנו.